<h1>רבינו חננאל</h1>
<h2>דף לז:</h2>
מתניתין דלא כר' שמעון בן מנסיא דאמר שור של ישראל שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד נזק שלם. וטעמיה ברור הוא, משום דכי כתב רחמנא רעהו דמשלם חצי נזק ומועד נזק שלם, גבי תם הוא דכתב. הא דהקדש תם נמי נזק שלם משלם. דאם כן נכתביה להאי רעהו גבי מועד. והענין כולו פשוט הוא.
<h2>דף לט.</h2>
שור של פיקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב. הא גופא קשיא אמרת שור של חרש כולי'. ואוקמה רבא הכי, שור חרש שוטה וקטן שנגחו שור של פיקח פטור ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להן אפוטרופין ומעידין להן בפני אפוטרופא ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח ישלם מן העליה.
<h2>דף מז.</h2>
[ב"ב צ"ג ע"א] גמל האוחר בין הגמלים. פירוש האוחר, נוחר בנשיכה והורג. תרנגולת שהזיקה. וחייבת להשתלם חצי נזק מגופה, כגון הא [י"ז ע"א] היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושובר כלים, משלם חצי נזק, אם אינו מספיק דמי התרנגול לתשלום חצי נזק אינו משתלם מביצתה. מאי טעמא, ביצה פרשא בעלמא הוא. אבל אם היא מועדת, כדתנן [לעיל שם] התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, משתלם מן העליה וכל שכן מן הביצה. אמר רבא. פרה מעוברת שהוזקה והפילה או מתה, אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו, אלא שמין לולד על גב אמו, שאם אי אתה אומר כן נמצאת מכחיש את המזיק. ואקשינן ואי דינא הוא ליכחוש. ופריק רב אשי יכיל למימר ליה כי היכי, פרה מעברתא אזיקי מינך הכי נמי שיימנא לך. פרה דחד וולד דחד פיטמא פשיטא דבעל פרה. שבח שומא. ניפחא הילכתא חולקין. בעל הפרה ובעל הולד. שכן הדין בקוטע יד העבד ובמזיק שדה חבירו. ששמין העבד והיד בכלל, וכן השדה כולה, ומה שהוזק השדה בכללה. אסיקנא פיטמא פשיטא דבעל הפרה ניפחא חולקין, וכן הלכה.
הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. שאמר לו בעל חצר אל תכניסם והכניסם. לפיכך חייב בעל קדירות בנזקי בהמות של בעל הבית. ואם הכניס ברשות. לרבנן קבולי קביל עליה בעל חצר נטירותא דקדירות, ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדירות לא מחייב אפילו בסתמא. הכי אוקמה רבא להא מתניתין.
<h2>דף מז:</h2>
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות כול'. אם הוזקה בהן חייב. אמר רב לא שנו. הוזקה בהן, בעל הפירות חייב אלא בשהוחלקה בהן. אבל. אם הוזקה מן האכילה פטור. מאי טעמא היה לה שלא תאכל. וסלקא בהכי, דהא אוקמה רבא למתניתין הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית אם הכניס ברשות שמירת קדירותיו קיבל עליו אפילו נשברו ברוח. וכן המכניס שורו לחצר בעל הבית, אם הכניס ברשות אמרינן שמירת שורו קיבל עליו אפילו חנק עצמו. ושינויי נינהו לרבנן אליבא דרב.
<h2>דף מח.</h2>
ההיא איתתא דעילא למיפא בההוא ביתא. ברשות מריה דביתא. אכל ברחא דמרי ביתא ללישה חביל ומית וחייביה רבא לשלומי ברחא למרי ביתא. לימא פליג אדרב דאמר היה לה שלא תאכל. ומשני התם. לא אמר רב הכי אלא דלא ברשות על. ולא קביל עליה. בעל פירות. נטירותא דבהמתו דבעל הבית. אבל הכא כיון דברשות עיילא, קבלה עליה נטירותא, דבהמתו דבעל הבית. ולא עוד אלא כיון דלמיפא בעיא צניעותא, דהא בעיא לגלויי זרועותיה בלישה ובאפיה, ומרי דביתא סלוקי סליק נפשיה, הילכך עלה רמיא נטירותא. וכן הלכה. ודרב נמי איתא, דהא רבא מברר טעמה ולא דחי לה. ובטחינה לא בעיא צניעותא, ומרי דביתא לא מסליק נפשיה מביתיה. הילכך בטחינה פטורה.
אמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר. השור. בה. ברגליו בור. בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור ואע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור, הכא כיון, דהוה ליה לאיתויי עפר ולטמייה ולא עבד, כמאן דכרייה הוא דמי. ואמר (רבה) [רבא] הכניס שור לחצר חבירו שלא ברשות. והוזק בו בעל הבית חייב. וכל שכן אם עמד שור והזיקו. אבל אם הרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית, בין לרב בין לשמואל פטור, דהויין להו בור, וסתם גללים אפקורי מפקר להו, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ואמר (רבה) [רבא] נכנס הוא לחצר חבירו שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב הזיקו בעל הבית פטור. ולית לן למימר דרב פפא פליג עליה, אלא מפרש הוא, ואמר דאי ידע ליה בעל הבית ואזקיה חייב. דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקין, לאזוקין לית לך רשותא. ואזדו לטעמייהו דאמר (רבה) [רבא] כול'. והני שמועתא (דרבה) [דרבא] הילכתא נינהו, דלית מאן דפליג עליה.
<h2>דף מח:</h2>
נפל שור לבור והבאיש את מימיו. אוקמה רבא בשהבאיש המים מגופו, כגון שעכרן. אבל הבאיש מריחו. כגון שהבאיש השור, והבאישו המים מריח רע שבו, פטור. מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין לא מחייב. היה אביו או בנו בתוכו משלם הכופר. ואקשינן והא תם הוא, ותם אינו משלם כופר. ואוקימנה במועד ליפול על בני אדם בבורות, בעידן דחזי ירוקא בגויה. וקיימא לן [מ"ד ע"ב] מועד שלא בכונה חייב בכופר ופטור מן המיתה. והאי כיון דחזא ירוקא לא איכוין להזיק אלא למיכל ההוא ירוקא. לפיכך אינו מת. שמואל ועולא אוקמה לרבי יוסי הגלילי. ופשוטה היא.
<h2>דף מט.</h2>
אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. כיצד משלם שמין האשה כמה היתה יפה כול'. ואקשינן אמתניתין האי דמי ולדות ושבח ולדות הוא. דהא שמין אותה כאשה שכבר ילדה וילדה עמה. אמר רב יהודה אין, וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה. האי דאמרינן מאי קאמר, לפרושי דברי רשב"ג. אמר רבה ה"ק וכי אשה משתבחת קודם שתלד, אדרבה אינה משבחת אלא לאחר שתלד דאיפריקא לה מסכנת לידה כול'. תניא כותיה. רבא אמר ה"ק וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום אלא שמין כול'. תניא כותיה ארשב"ג וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום אלא שמין נזק וצער כי חבלה דעלמא, ונותן לאשה, ודמי ולדות לבעל, ושבח ולדות חולקין. ואקשינן דרשב"ג אדרשב"ג. ומשנינן הא דתני אין לה שבח במבכרת, דאית לה צער. והא דתני יש לה שבח בשילדה כבר, דלית לה צער ויש לה שבח. פירוש, כל היכא דסליק בולד שיחמא. הוא מקום החלל, לאפוקי ידיה ורגליה.
היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אוקמה רבה בשחבל בה בחיי הגר ומת הגר, דפקעה זכותיה. אבל חבל בה לאחר מיתת הגר, הולדות לעצמה הן. ורב חסדא אמר, איתיה לגר זכה בהו, ליתיה לגר, לא זכה בהו. ומותבינן מהא, היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. ומפרקינן, מי עדיפא ממתניתין דאוקימנה בשחבל בה בחיי הגר ומת הגר, דפקעה לה זכותיה. ואי בעית אימא הא לאחר מיתת הגר חבל ותני זכה.
<h2>דף מט:</h2>
לימא כתנאי בת ישראל שניסת לגר ונתעברה חבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר לאחר מיתת הגר תני חדא חייב ותניא אידך פטור. הא דתניא פטור ודאי חולק על רבה, דהא הוא דאמר לאחר מיתת הגר ולדות לה לעצמה, והכא קתני פטור. לרב חסדא נמי דאמר איתיה לבעל זכי ליה רחמנא [ליתיה לבעל לא זכי ליה רחמנא], הא הכא ליתיה לבעל וקתני חייב החובל. ופרקינן לא קשיא הא דקתני פטור, פטור מדמי ולדות. והך דקתני חייב, בשבח ולדות.
ואסיקנה בהאי הא דבעא רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר, לא איפשיטא. אמר רבא משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין אותו מידו מאי טעמא כיון דמת גר פקע שיעבודיה אבל משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו, והמחזיק בו קנה השאר. והני מילי דליתיה המשכון של גר בבית הנושה בו, אבל אם הוא בביתו קנה לו ביתו. והילכתא דליתנהו המשכון אבל איתיה למשכון בחצר המלוה קנאו, ואע"פ שאין המלוה בחצירו, חצירו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו (בחצירו).
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב בור שחייבה תורה עליו לחבלו ולא לחבטו. פירוש חבלו, חמותו של בור. ושמואל אמר לחבלו וכל שכן לחבטו. ואם תאמר לחבטו, ולא לחבלו התורה העידה על הבור, שנאמר [שמות כ"א] ונפל שמה שור, אפילו יש בתוכו ספוגין וגיזי צמר. כדגרסינן [חולין כ"ד ע"ב] התורה העידה על כלי חרס, שנאמר [ויקרא י"א] אל תוכו, ואפילו כלי מלא חרדל ונכנס שרץ באוירו נטמא. ודבר ידוע הוא שאין בכל הפירות ממלא הכלי לבלתי ישאר בו אויר ואפילו כל שהו כמו החרדל, ואפילו הכי טמא, שהתורה אמרה סתם באויר כלי חרס. כך העידה בבור סתם ואפילו מלא גיזי צמר או ספוגין. וקימא לן כשמואל דחייב בין בחבלא בין בחבטא, ואפילו עבד גובהה ברשות הרבים. מאי טעמא, ונפל כל דהו משמע. וי"א הילכתא כרב, דתני רב חנניה לסיועיה לרב. וכיון דתניא כותיה הילכתא כותיה. פירוש בור, עגיל. שיח, ארוך וצר. חריץ, רחב מלמטה וצר מלמעלה. נעיץ, צר מלמטה ומרווח מלמעלה. מערה, מרובעת ומסוככת. ואקשינן עליה דרב, תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכן שור או חמור ומת פטור, מאי לאו משום דלית בהו חבטא, לא משום דלית בהו חבלא, אי הכי סיפא דקתני אם הוזק בהן חייב, הא לית בהו חבלא. ופריק אין חבלא למיתה בפחות מעשרה טפחים, אבל יש חבלא לנזקין. ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. פירוש תרגום יאור אריתא [עי' שמות ז' פס' י"ט], נפל שור ליאור. שחטיה מריה טרפיה רב נחמן. משום שלא שהה מעת לעת. דייקינן מינה, אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מעשרה טפחים.
<h2>דף נא.</h2>
וקשי לן בור של שני שותפין היכי משכחת לה. הניחא אי סבירא לן בור ברשותו חייב, משכחת לה בחצר ובור של שניהם, והפקירו רשותם ולא הפקירו בורם, אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור. ואינו חייב אלא בור ברשות הרבים, היכי משכחת לה. ואוקימנה ר' יוחנן כגון שעקרו שנים חוליא בבת אחת והשלימוהו לעשרה. מאי רבי ומאי רבנן, דתניא אחד חפר בו תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין, מאי טעמא דרבנן דכתיב [שמות כ"א] כי יכרה איש בור, איש אחד ולא שנים, וכתיב נמי [שם] כי יפתח איש, אנשים ולא שוורים. ומדכתיב [שם] והמת יהיה לו, לחיובי בתרא דקא עביד מיתה הוא דאתא.
<h2>דף נב.</h2>
וכן המוכר עדר לחבירו ומסר לו משכוכית. והיא המהלכת בראש העדר, שתולין לה זוג בצוארה והצאן נמשכות אחריה. כיון שהחזיק במשכוכית ומשך שאר העדר קנה הצאן במשיכה, כמאן דאמר ליה לך משוך וקני. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא. פירוש כדאמרינן בכמה מקומות [ערובין ט"ז ע"ב], אוקי אמורא עליה ודרש. (והו אל תנא אלדי כאן רסמהם יוקפוה בין ידי אל חכם אל כביר ליוצל אל כלאם ללגמאעה) [תרגום: והוא השונה, שהיה מנהגם להעמידו לפני החכם הגדול כדי למסור את הדברים לציבור]. כד רגיז רעיא על עניה עביד להו נגידא סמיתא ברישא. פירוש כשכועס הרועה על הצאן, משים המושך שלהם סומא, כדי שישליכם בפחתים ויוליכם במקום שאין מרעה. דאלמא בתר מושך אזלי.
<h2>דף נו:</h2>
מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. ואוקימנה מסר בעל הבית בהמתו לרועה, ומסרה הרועה לכרזיליה. פירוש כרזיליה רועה שתחת ידו. הרועה הגדול מקבל מבני אדם, ויש לו [רועים] אחרים תחת ידו שמוסר להן, ויוצאין ומרעין אותם ביער. וכרזילא לרועה כמו [ב"ב כ"א ע"א] ריש דוכנא למלמדי תינוקות. ומילתא ברירא היא דכל מאן דמסר לרועה, אדעתא דמסר הוא לכרזיליה. ולפיכך אינו יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ומאחר שמסר לכרזילא נפטר הרועה, ודין בעל בהמה עם כרזילא.
המוצא אבדה ואינו מכיר בעליה, ושומרה עד שיבואו בעליה, רבה אומר כשומר חנם דמי. דהא לית ליה הנאה מידי. רב יוסף אמר כשומר שכר בההיא הנאה דלא בעי מיהב ריפתא לעני, דקיימא לן [סוכה כ"ה ע"א] מתעסק במצוה פטור מן המצוה. א"ד מ"ט שעבודי שעבדיה רחמנא בעל כרחו, הילכך הוי עלה שומר שכר.
<h2>דף נז.</h2>
ואותיב ליה רב יוסף, החזירה למקום שיראנה כול' ופריק רבה תרתי קתני והכי קתני החזירה שחרית, בעידנא דשכיח בעל אבדה במתא. דכי נפיק ועייל חזי לה, אינו חייב ליטפל בה. אבל החזירה בצהרים, בעידנא דלא שכיח במתא ולא חזי לה, ונגנבה או אבדה, חייב. ומותיב ליה תוב, לעולם הוא חייב עד שיחזירנו לרשותו. ופרקי בבעלי חיים מודינא לך דכיון דנקטו להו נגרא בריתא בעו נטירותא יתירתא.
<h2>דף נח:</h2>
ההוא דקץ קשבא מחבריה כול'. פירוש ציני. והוא מין דקל. לית הילכתא כריש גלותא דדן לשומו בפני עצמו. וחייב המזיק לשלם ל"ג ותילתא. אלא בדיקלא פרסא, שהוא מעולה ושמן. וזה הקשבא דיקלא ארמא הוה, שהוא קיל וכחוש, לפיכך דן רב נחמן לשומו אגב שדה בששים, אומדים שדה שיש בה ששים דקלים כמה שוה, וכשנקצץ אחד מהן ונשארו נ"ט דקלים כמה שוה, ומה שיש ביניהן משלם המזיק. ואקשי רבא על רב נחמן, אם אמרו, לשום המובעה בששים בעת שאכלתן בהמתו, אבל הכא דקיץ קישבא, האדם בעצמו, בששים, מנא לן. א"ל אביי לרבא בנזקי גופו מאי דעתיך, דתניא המכבד כרמו של חברו סמדר. פירוש טיאט הכרם. והסיר פריו בעודנו סמדר. רואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ולא קתני בששים. אטו בנזקי ממונו מי לא קתני כה"ג, והתניא קוטמי נטיעה רבי יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ד' כסף אכלה חזין כול' אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר וחכמים אומרים רואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה, ולא קתני בששים. אלא על כרחך בששים, הכא גבי עצמו נמי בששים.
<h2>דף סא:</h2>
היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו נשרף עמו חייב. בגדי, ופטור על העבד. שהיה לו לעבד לברוח כיון שראה האש. לא ברח, הוא גרם לעצמו. ואוקמה רבה למתניתין דבתרתי פליגי, במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דרבי יהודה מחייב אטמון ורבנן פטרי. ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו ר' יהודה מחייב כל מה שהיה בתוכו ואפילו ארנקי. ורבנן אמרי כלים שדרכן להיטמן בגדיש, כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם. כלים שאין דרכן להיטמן בגדיש לא משלם.
<h2>דף סב.</h2>
בעי אמימר. אליבא דמ"ד דיינינן דינא דמסורות. עשו תקנת נגזל במסור. ומשתבע הנמסר ושקיל, או לא. ועלתה בתיקו. וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא, ולא משתבע ולא שקיל ולא מידי. וראינו שפסק רבינו הגאון בספר שבועות, נשבע כמה נענש ונוטל מן המסור חצי מה שנענש. דקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין. ותיקו דממונא ספק הוא. ובהדיא אמרינן המסור הוא מכ"ו אבות נזיקין. ולאו קנסא הוא אלא ממונא הוא. והוא מפורש בתחלת המסכת [ה' ע"א]. ולא עוד אלא דחזינן סוגיא במסקנא, עשו תקנת נגזל במפסיד ממון חבירו בידים, ונשבע ושקיל.
<h2>דף סב:</h2>
דייקינן דמדת תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה דינם שוה, אלא שמדת כפל נוהגת בכל דבר שיש בו רוח חיים, ואפילו בדבר שאין בו רוח חיים. ותשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת מכל בעלי חיים אלא בשור ושה בלבד. ש"מ דגנב עצמו וטען טענת גנב, כגון שהפקיד אדם שור אצל חבירו וגנבו הוא מי שהפקדון אצלו וטען שנגנב, כלומר גנבוהו אחרים, ונמצא שהוא גנבו, דינו ודין הגנב עצמו שוה, חיים משלמים תשלומי כפל טבחוהו או מכרוהו משלמין ד' וה'. אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ולאו שגנב כחושה ושמינה וכול'.
<h2>דף עח:</h2>
הא דתנינן חוץ מאחד ממאה שבו. ל"ד אלא אפילו פחות מזה. וחלקו בזה רבותינו רב אמר חוץ זה בעינן שישייר דבר הניתר עמו בשחיטה, כגון אבר או בשר וכיוצא בו מן הבשר ומן האברים. אבל כגון גיזה וקרן וצפורן אין שיורו שיור.
<h2>דף פח:</h2>
מתניתין חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כול'. אימיה דרב שמואל הות נסיבא לרבי אבהו, כי קא שכבא אקנתינהו לנכסהא לרב שמואל ברה ומתה, אוקמיה רב ירמיה בר אבא לרב שמואל בנכסי שמע רב יהודה אמר, הכי אמר שמואל האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלמא בעל ירית לה. אמרוה, להא דרב יהודה, קמי רב ירמיה אמר רב ירמיה אנא מתניתין ידענא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, האב אינו יכול למכור כול'. פירוש הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו יש לאב פירות עד שימות, והגוף לבן. כך הבעל בנכסי אשתו הפירות שלו כל זמן שהיא תחתיו, אבל הגוף לאשה. וכשם שאם מכר הבן בחיי אביו ומת הבן בחיי אביו קנה לוקח, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, כך אם מכרה האשה בחיי הבעל ומתה, כיון שבטלה תורת אישות מביניהם, קנה לוקח. שהבעל לא היה לו אלא קנין פירות, וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומי שהגוף שלו אקנייתיה הקנאה גמורה היא. דאיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח ר"ל אמר קנה לוקח. וקיימא לן כריש לקיש. ובא רב יוסף לומר זו אינה דומה למשנתינו, אילו היתה משנתינו [אומרת] הכותב נכסיו לאביו לאחר מיתה כול'. ונדחו דבריו כי אחד הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ואחד הכותב נכסיו לאביו לאחר מותו, שתיהן טעם אחד הן, ודאי משנתינו כרב ירמיה בר אבא דייקא. ומאי אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא. דא"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. וקיימא לן דהילכתא כתקנת אושא. [אף אנן נמי תנינא מעידים אנו באיש פלוני וכו'] ולא עמדה הדין (דויקא) [דיוקא] ונדחית.
<h2>דף פט.</h2>
ואמר תוב תנינא לתקנת אושא הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה והחובל בהן חייב והן שחבלו באחר פטורין ואי סלקא דעתא ליתה לתקנת אושא תזבין מהיום ולאחר מיתה ותיתיב ליה לנחבל. ולטעמיך, תזבין נכסי מלוג בטובת הנאה ותיתיב לנחבל. אלא איכא למימר מתניתין בדלית לה נכסי מלוג, ולא שמעינן מינה דתנינן לה להאי תקנת אושא. אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה. כלומר האשה [היושבת] תחת בעלה ומכרה כתובתה לאחר על דעת שאם נתארמלה או נתגרשה יקח מה שבכתובתה עד גמרה, ואם תמות היא לא יקח כלום, זה המכר נקרא טובת הנאה, והדמים שלה הן, ואין לבעל לומר נקח בדמים קרקע ואוכל פירותיה כדין נכסי מלוג. ואי מחייבת לה, לזבוני לכתובתה בטובת הנאה. ותיתיב ליה, פירוש לנחבל. אטרוחי בי דינא בכדי, פירוש לבטלה בדבר שאינו מועיל.
<h2>דף צו:</h2>
אוקמה רב פפא לא הזקינה ממש [אלא] אפילו כחשה כחש דלא הדרא בריא משלם כשעת הגזילה. א"ל לרב אשי הכי אמ' משמא דרבי יוחנן גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שנוי בידו וקנאו. א"ל לא תשבש גברי. הא שמעתא משמיה דר' אילעאי איתמרא. להודיע כמה היו זהירין להגיד השמועה (מפי) [ממי] שקבל אותה מרבותינו כי כל דבריהם אינם אלא בקבלה ברורה ממי שראוי לקבל הלכה מפיו. מטבע ונפסל. פירוש שפסלתו מלכות, דאינו יוצא כלל בשום מקום.
<h2>דף צז.</h2>
התוקף בעבדיו של חבירו. פירוש מצאו בטל ותקפו. והוא מלשון ח0זְק0ה. כלומר נתחזק עליו עד שעשה לו מלאכה. והוא שלא ביטלו ממלאכה. פירוש ממלאכת אדוניו. מאי טעמא ניחא ליה לאיניש דלא ניסתרו עבדיה. פירוש כשישב העבד בטל ויתלמד להשתרר.
<h2>דף צז:</h2>
איתמר המלוה חבירו על המטבע ונפסל המטבע אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאו במישן. שכל מטבע יוצא שם. אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה לא. ומותיב רבא לרב נחמן, אין מחללין. מעשר שני. על מעות שאין יוצאות כול'. פירוש הא של מלכים אחרונים אע"פ שנפסל במדינה זו ואינם יוצאים כמו המטבע של מלכים הראשונים שמתו ובטל המטבע שלהם, מחללין. ופרקינן, הא בשאין מלכויות מקפידות זו על זו. וכי קאמר שמואל כשמלכויות מקפידות זו על זו, ולא ממטי להו אלא בדוחק. והני מילי בדאית ליה אורחא למיזל למישן אבל אי לית ליה לא יכיל הלוה למימר שקול וזיל בשביל הני זוזי. ת"ש אין מחללין. מעות של מעשר שני. על מעות של כאן. פירוש מטבע ירושלים והן בבבל. של בבל. מטבע בבל והן כאן. של בבל והן בבבל מחללין. מאי טעמא מחללין במעות של בבל בבבל, לאו משום דאמר לך והוציאן בירושלים. ואי מלכיות מקפידות היכי ממטי להו. ופרקינן דזבין בהו בהמה בבבל ומסיק לבהמה בירושלים. ובזמן שיד ישראל היתה תקיפה על אומות העולם, היה כל מטבע יוצא בירושלים, שלא יתעכבו עולי רגלים. וקיימא לן כשמואל. כדאוקמה רב נחמן. אבל המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו, קיימא לן כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגר דמים טייעא עד עשרה תמניא. פירוש אם הוסיפו על המטבע שנים על השמונה, שהם רביע מבפנים, וחומש מבחוץ. והשער אחד מה שהיה נמכר במטבע הראשון בעשרה, כן גם עכשיו במטבע שהוסיפו עליו נמכר. אע"ג דלענין כספא שבח, לענין משא ומתן לא שבח כלום, הוא שאמרו חכמים נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. אבל אם שבח לענין משא ומתן, אפילו כל שהו אסור. וכן הלכה. ואם הוסיפו עליו יתר משנים בעשרה, נותן לו ממטבע הראשון, דקיימא לן כדמתרץ רבין, ותני למתניתין לא את המותר בלבד מחזיר לו.
<h2>דף צט:</h2>
א"ר יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפילו אומן כטבחי ציפורי. וה"מ אם הוא נשכר, אבל אם הוא אומן בחנם פטור, מההוא עובדא דהוה בכנשתא דמעון, וא"ל רבי יוחנן לטבח זיל אייתי סהדי דמומחה את לתרנגולין ותיפטר, וכר' זירא דאמר הרוצה שיתחייב לו הטבח יקדים לו דינר. וכן המוליך חטים לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת נפולים, בהמה לטבח וניבלה, חייב מפני שהוא נושא שכר. ההיא מגרמתא דאתא לקמיה דרב טרפיה רב ופטריה לטבח מלשלומי ואמר ליה רב כהנא ורב אסי למרה דבהמה עבד בו רב תרתי למעליותא, ריחקך מלמיכל ספק איסורא, וריחקך נמי מספק גזילה. וקיימא לן כר' יוחנן.
המראה דינר לשולחני ונמצא רע, אם אומן הוא, דלא צריך למיגמר, כגון נבו ואיסור, ולא טעה אלא בסיכתא חדתא פטור. ואי ליתיה אומן כי הני, חייב. ואע"ג דהילכתא הכי, אי חזא וטעה ונמצא דינר רע, מחליפו לפנים משורת הדין כרבי חייא. דתנא והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים אשר ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זו דין אשר יעשו זה לפנים משורת הדין.
<h2>דף ק.</h2>
ריש לקיש אחזי דינר לרבי אלעזר אמר ליה מעליא הוא אמר ליה חזי דעלך סמיכנא אמר ליה למאי א"ל דאי משתכח בישא מחייבנא לך והא את הוא דאמרת מאן הוא תנא דדאיין דינא דגרמי ר"מ מאי לאו ר"מ ולא סבירא לך כותיה א"ל לא וסבירא לן כותיה. ודייקינן הי ר' מאיר, אילימא הא דתנן דן את הדין זיכה החייב חייב הזכאי כול'. ודחינן הא [אמר] ר' אילעאי והוא שנטל ונתן ביד. אלא לצבוע לו אדום וצבעו שחור. דחינן דילמא שאני התם דבידים קאעביד. אלא מחיצת הכרם שנפרצה א"ל, לבעל הכרם, גדור, נתיאש ולא גדר ה"ז קידש וחייב באחריותו. פירוש חייב לשלם הזרע. דקיימא לן [ב"ב כ"ו ע"א] זה סומך לגדר וזורע וזה סומך [לגדר] ונוטע. וכיון שנפרץ הגדר נתערבו ונאסרו תבואת הכרם והזרע. ומפני שלא גדר גרם לזרע להאסר. לפיכך נתחייב בעל (הגדר) [הכרם] לשלם דמי הזרע שנאסר. נתברר כי אע"פ שלא עשה מעשה בידים, אלא ישב ולא גדר, וגרם היזק לחבירו, חייב. וכן הלכה.
<h2>דף ק:</h2>
מתניתין. נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור כול'. פירוש כעור, כולבוס. ופירוש כולבוס כופרא דודי. ופירושו דרכים דרכים. דרך צבוע אדום מראהו עמוק. ודרך אדום אינו עמוק כל כך. והוא כמו המטלניות שמקנחין בהן יורות של צבעין שהן כולם עשויין דרכים דרכים, כענין שאמרנו.
<h2>דף קג:</h2>
הגוזל את חבירו שוה פרוטה כול'. דייקינן מתניתין דקתני ונשבע, דוקא נשבע הוא דבעי לאמטייה בתריה אפילו למדי, אבל לא נשבע לא.
<h2>דף קד:</h2>
אין משלחין מעות בדיוקני. פירוש דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן, וכל הרואה אותה יודע שהוא סימן של פלוני, וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך מעות. דיו שנים, כלומר סוד ביניהם. ואפילו עדים. מעידים שאמר להם זה הכתוב בכתב הזה כתב ידי הוא, ואינם יודעים העדים מה כתוב בו, אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי היא. ודיוקני זו היא כגון חתימת ידו, ואמר שמואל כל כה"ג אין משלחין בו מעות. ומדשקלו וטרו לאוקומי סוגיא דשמעתא כשמואל ואמר מאי תקנתיה, [ש"מ דהלכתא כוותיה]. ואי כתב בעל המעות התקבלתי, ושקיל ליה השליח ומייתי ליה בהדיה ויהיב ליה למי שהמעות בידו ושקיל למעות מיניה, דילמא מיית ההוא דכתב התקבלתי קודם שיקבל שלוחו המעות, ובטל זה הכתב שכתוב בו התקבלתי, שמת הוא קודם שיקבל שלוחו המעות, וכבר זכו בהן היורשין. לפיכך לא אפשר. ואוקימנא לשמואל לית ליה תקנה אלא כי הא דרב פפא דהוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אסיפיה דביתא, כי אתא נפק לאפיה עד תווך. וכך הלכה. וכבר פירשנוה בפרק הזהב. וליתה הא דרבי יוחנן הא בתרייתא. אבל שליח שעשאו בעדים איתה, דלא דחקינן לאוקומי לה כי הא דרב פפא אלא משום דחיישינן דילמא מיית מריה דפיקדונא אבל היכא דלא חייש קני. נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש. ש"מ דחומש ממון הוא, ואי מיית משלמי ליה יורשיו ותניא נמי הכי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם.
<h2>דף קו:</h2>
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת שנאמר [שמות כ"ב] כי הוא זה ופליגא עליה הא דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. פירוש פרשיות הללו מעורבות הן. וכי כתיב האי קרא אאם כסף תלוה את עמי את העני עמך, אשר יאמר כי הוא זה, שטענתה עלי זה הוא, לא תהיה לו כנושה. כאילו כתיב התם. דהתם ענינה. ואמרינן ומאי שנא. בין מלוה לפקדון. ופרקינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. כי נמצא משלם רעה תחת טובה, תחת החסד שגמלו והלוהו ממונו, כפר בו. אבל הפקדון שאינו כן, מעיז ומעיז. לפיכך אע"פ שאינו מודה במקצת חייב. וקיימא לן כר' חייא בר יוסף, ודלא כרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן.
<h2>דף קיג.</h2>
והא דתנן נודרין להרגים ולחרמים כול'. מפורש במקומו כי נודר יאסרו כל פירות שבעולם עלי. מחשב בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואע"ג דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים, לגבי אנסין [דאי] אפשר דלא עקר לנדריה, כה"ג שרו ליה רבנן.
<h2>דף קיד:</h2>
א"ר יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה וכול'. נחיל של דבורים יש בו משום גזל, מדרבנן הוא. לפיכך אם נתיאשו הבעלים הרי אלו [מותרים] לנוטלם. ולפיכך הימנוה רבנן לאשה ולקטן אם הוא מסיח לפי תומו ואומר מכאן יצא נחיל זה נאמן, הימנוה רבנן בדרבנן, שהם אמרו הנוטלו יש בו משום גזל. דמדאורייתא לא. ירושלמי [פ"י ה"ב], ובפורח ובלבד על אתר, אבל אם יצא הקטן וחזר אינו נאמן, אני אומר מפני יראה או פיתוי אמרו. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה. ואותיב רבינא עליה נחיל של דבורים. ושני שאני נחיל של דבורים דמדרבנן הוא. וכן שני בתינוק כי הימנוה רבנן, בתרומה דרבנן, אבל בתרומה דאורייתא לא הימנוה. וכן הימנוה בשבויה, דאמרינן בשבויה הקילו.
<h2>דף קיח.</h2>
הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר. ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. ותירצה אביי תני מלוה ניתנה ליתבע בכ"מ אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר, אוקמינה כגון דאמר ליה נהוי האי פקדון גבך וא"ל האיך אנא למדברא בעינא למיזל א"ל אנא נמי התם קא אזילנא, דאמרינן הכי קאמר ליה אי מהדרת לי במדבר מקבילנא מינך.
האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי וכול'. אוקימנה כגון דלא תבע ליה אידך. והאי דקתני חייב, בבא לצאת ידי שמים. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, ובבא לצאת ידי שמים חייב. (איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים חייב) איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים.
הגונב טלה מן העדר כול'. אמר רב לדעת צריך דעת. פירוש ידעי הבעלים בגניבה צריך הגנב להודיעם בשעה שמחזירו. ומתניתין דקתני מנו את העדר והיא שלימה פטור אסיפא. וזו היא סיפא, אם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו. ושמואל אמר מנין פוטר בכל. ור' יוחנן אמר ידעי הבעלים בגניבה והחזירה הגנב ולא הודיעם ומנו והיא שלימה, נפטר הגנב במנין בעלים ודיו. וסיפא דמתניתין הכי היא דקתני, אם לא ידעי הבעלים בגניבה אין צריכין לידע בחזירה. וכך הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ח]. ורב חסדא אמר, לדעת מנין פוטר, שלא לדעת צריך דעת, משום דאנקטה ניגרא בריתא. פירוש לימד אותם להלך חוץ לדיר, וצריך להודיע לבעלים שישמרו אותם.
<h2>דף קיח:</h2>
ואוקמה רב זביד בשומר שגנב, מצרור שהיה פקדון בידו, או טלה מעדר שהיה מופקד בידו. ר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו, יחזיר הסלע בצרור והטלה במקומו, ואם נאנסו אחרי כן ואבדו פטור. ור"ע סבר כיון שגנב כלתה שמירתו, ועכשיו שהחזירו לכיס לא יצא מרשותו, [ו]עדיין ברשותו הוא, ואינו נפטר עד שיכנס ברשות בעלים. תוב אמרינן. לימא כי האי תנאי, הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון, תני חדא יצא ותניא אידך לא יצא. ואוקימינהו, כולי עלמא אית להו מנין פוטר ואית להו נמי דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. וכגון דשקלינהו להני זוזי ולא מנה אותם ושדינהו בכיסיה, אי אית ליה זוזי אחריני בכיסיה לא יצא דהא לא מנה אותם. לית ליה זוזי אחריני בכיסיה, כיון דאית להו הא דר' יצחק יצא ונפטר הגזלן. וקיימא לן כרבי יוחנן, דהא הני תנאי כותיה קיימי.
<h2>דף קיט:</h2>
אין לוקחין מוכין מן הסורק מפני שאינן שלו ובמקום שנהגו להיות שלו [לוקחין]. ובכל מקום לוקחין כר מלא מוכין וכסת מלא מוכין. מאי טעמא, דקנינהו בשינוי. אם היה שחור על גבי לבן נוטל הכל והן שלו. אמר רב יהודה הני חוטי קצרה שמיה וקצרה שקיל להו. והכל עולין למנין תכלת. פירוש ובעינן לשלשולי התכלת בכנף הטלית כמלא קשר גודל, ואמר רב יהודה ואלו חוטין דשמייהו קצרה עולים למנין כמלא קשר גודל. ויצחק בריה הוה קפיד ולא היה מכניסם בחשבון מלא קשר גודל. החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו חייב להחזיר לבעלים. ואוקימנה מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. מטלית שהיא [פחותה מ]שלש על שלש, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי הן של בעל הבית וחייב להחזיר כול'.
